שרוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

החלטה

התיק נקבע לשמיעת ראיות בקדם המשפט שהתקיים ביום 13.4.10, לפני 6 חודשים. בידי הנתבעת עמד שפע של זמן לנסות ולאתר את עדיה ולהגיש כל בקשה מתאימה בעניין זה. הבקשה הראשונה הנוגעת לענין המבוטח, שכלל לא נראה כי נודעת לעדותו משקל כלשהו, הוגשה לפני ימים ספורים. מאחר והתיק נקבע לשמיעת ראיות ולסיכומים בעל פה להיום, אין כל עילה שהיא לקביעת מועד נוסף לדיון.

לפיכך אני דוחה את הבקשה.

ניתנה והודעה היום ה' חשון תשע"א, 13/10/2010 במעמד הנוכחים.

רם וינוגרד, שופט

פסק דין

התובע, יליד 14.12.1957, נפגע בכף ידו הימנית ביום 31.7.08. לטענת התובע נגרמה הפגיעה כתוצאה מהיקלעות כף ידו לתוך נתיב הסגירה של הרמפה ההידראולית של המשאית בה נהג. על פי תיאוריו של התובע בתצהירו ובעדותו היום, סיים לפרוק את הסחורה בשוק בפתח תקווה, השיב את העגלה למקומה לאחר שזו הועלתה באמצעות הרמפה ההידראולית לגובה ארגז המשאית, הכניס את העגלה לתוך המשאית וסגר את הרמפה באמצעות השלט. בשל פעולה לא זהירה נסגרה הרמפה על כף ידו.

בתשובה לשאלות ב"כ הנתבעת הבהיר התובע היום כי לא ביצע את הפעולה באמצעות השלט החיצוני המותקן בדופן הימנית האחורית של המשאית, אלא באמצעות שלט המותקן בתוך ארגז הרכב. גרסה זו עלתה אומנם לראשונה היום, אלא שהיא לא עלתה מיוזמתו של התובע אלא בעקבות שאלה תמימה למדי בנוגע לזהות השלט בו עשה שימוש. בתשובות לחקירה החוזרת הבהיר התובע שלא ניתן היה להשתמש בשלט החיצוני מאחר והמשאית חנתה בצמוד לגדר והדבר לא איפשר גישה אל השלט החיצוני.

גרסתו של התובע זוכה לתימוכין בתיעוד הרפואי שנערך בזמן אמת. בחדר המיון נרשם ביום התאונה כי ידו נפגעה כתוצאה מ"סגירה של משטח כבד על שורש כף יד ימין". למחרת היום פנה התובע לרופאת המשפחה, שכתבה (בעברית משובשת קמעא) כי "לפי דבוריו בעבודתו נחבל בידו(נפלה על הידו רמפה קשה)". ביום 5.8.08, חמישה ימים לאחר התאונה, נבדק התאונה על ידי אורטופד שרשם "נחבל מרמפת משאית בכף יד ימין". בין לבין נרשם בטופס בל 250 ביום 3.8.08 כי החבלה התרחשה "בעת סגירת הרמפה האחורית נסגרה על היד הימנית". בדומה נרשם בבדיקה ביום 24.8.08 "בזמן עבודתו רמפה נסגרה על שורש יד ימין".

רישומים אלה נערכו כולם בפרק זמן של ימים עד שבועות ספורים מהתאונה, זמן רב עד למאוד לפני שהתובע פנה לייעוץ משפטי (מיפויי הכוח עולה כי התובע פנה למשרד באי כוחו ביום 4.3.09). לא ניתן להניח שהתובע, שהוא איש עמל העובד בעבודות כפיים כל ימי חייו, בקיא בכל פרטי ודקדוקי הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים על הפסיקה המסועפת שניתנה בקשר להם, ויכול היה להעלות בדעתו כי יש צורך בתיאור התאונה בדרך שתוארה בתיעוד הרפואי כדי להכניסה לשערי החוק. הרושם שנוצר הוא שהתובע מסר את גרסתו לכל אורך הדרך כמסיח לפי תומו, ללא ניסיונות להתחכם. בדרך דומה העיד התובע היום. ממילא יש לקבל את גרסתו לפיה נפגעה כף ידו כתוצאה מסגירת הרמפה ההידראולית על כף היד.

סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: החוק) קובע בין היתר כי "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב" הוא בגדר תאונת דרכים. לענין זה נקבע זה מכבר כי אין כל חשיבות לשאלה אם אותו כוח שהפעיל חלק אינטגרלי מהרכב נובע ממנוע הרכב או ממנוע אחר (רע"א 6779/97 מנפי יהודה נ' מזל עבודות מתכת בע"מ, פ"ד נו(1) 721). למעשה נקבע כי במקרים מסוימים אף הפעלה ידנית של אביזר שהגיע למקומו כתוצאה משימוש בכוח הידראולי תחשב לניצול הכוח המכני של הרכב (ע"א 9474/02 אבנר נ' האחים לוינסון, פ"ד נח(1) 337). ממילא לא נודעת כל חשיבות לשאלה אם אכן הופעלה הרמפה באמצעות מנוע הרכב, כפי שהוכח לכאורה, או באמצעות מצבר כזה או אחר. כך או כך, היפגעות היד מניצול הכוח המכני של הרכב מהווה תאונת דרכים, ולפיכך זכאי התובע לפיצוי מהנתבעת בהתאם להוראות החוק.

מעבר לנדרש אציין כי ניתן היה, לכאורה, לקבל גם את הטענה החילופית שהעלה ב"כ התובע לפיה נגרמה התאונה בעת סיום פעולת היציאה מהרכב לאחר סיום פעולת הטעינה (ראו לעניין זה רע"א 418/03 אסם נ' סמג'ה, פ"ד נט(3) 541; והשוו רע"א 10262/04 גפן נ' אליהו, מיום 3.2.05; רע"א 11043/08 אלטורי נ' אריה מיום 26.9.06). מאחר ובמקרה מעין זה מתקיימת אחת החלופות של השימוש, הרי שהיא גוברת על המיעוט שעניינו בפעולת הפריקה והטעינה.

מכל האמור לעיל עולה כי התובע נפגע בתאונת דרכים, וכי על הנתבעת כמבטחת השימוש ברכב לשאת בפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע בגין התאונה.

וועדה של המל"ל קבעה לתובע נכות בשיעור של 10% בגין הפגיעה העצבית בידו הימנית, וזאת לפי סעיף 31(4)(א)(2) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי ( קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956. אין מחלוקת כי קביעה זו מחייבת על פי דין בהתאם להוראות סעיף 6א(א) לחוק.

עד לתאונה עבד התובע כנהג משאית. מדו"ח רציפות הביטוח ניתן ללמוד כי התובע עבד מ- 1979 ועד למועד עריכת הדו"ח במשך תקופה של 405 חודשים, קרי: כ-33 שנים. אומנם נרשמו לתובע תקופות אבטלה של חודשים ספורים לפרקים, אולם לא ניתן להתעלם מהתמונה הכללית ממנה עולה כי התובע פעל כל חייו בניסיון לעבוד ולפרנס את משפחתו. עובר לתאונה עבד התובע מחודש מרץ 2008 אצל "שמש ייבוא ושיווק בע"מ". מתלושי השכר עולה כי בחודשים מרץ – יולי 2008 השתכר התובע סכום כולל של 31739 ₪, ובניכוי מס הכנסה מצטבר של 1,635 ₪ עמד שכרו החודשי הממוצע נטו על סכום של 6,020 ₪ לחודש. לתובע נקבעה תקופת אי כושר מלאה של 3 חודשים על ידי המל"ל, ולאחר מכן שולב במסגרת שיקום מקצועי עד לסוף חודש אפריל 2009. בתקופה זו שולמו לתובע דמי אבטלה, והוא רכש מקצוע חדש של נהיגה ברכב ציבורי. מאז חודש מאי 2009 עובד התובע בחברת הסעות אדרי בע"מ, כאשר במרוצת החודשים מאי- דצמבר 2009 השתכר סכום של 46,777 ₪ ברוטו ובניכוי סכום מצטבר של 1,610 ₪ מס הכנסה, עמד שכרו הממוצע נטו על סכום של 5,645 ₪ לחודש. בארבעת החודשים הראשונים של שנת 2010, שהתלושים לגביהם הוגשו לבית המשפט, עמד שכרו הממוצע נטו על סכום של 6,370 ₪ (26,425 ₪ ברוטו בניכוי 944 ₪ מס הכנסה). מכאן כי בימים אלה עלה בידי התובע לשוב לשכרו ערב התאונה ואף להשביחו מעט. עם זאת לא ניתן להתעלם מהעובדה שהשכר לו זכה התובע ערב התאונה התבסס רובו ככולו על שכר בסיס של 6,139 ₪ לחודש, בעוד היום זוכה התובע לשכר מינימום ונאלץ לעבוד שעות נוספות רבות כדי להגיע לרמת שכר דומה.

על יסוד כל אלה אני קובע כי התובע זכאי לפיצוי בגין מלוא שכרו בתקופה שמיום 1.8.08 ועד סוף חודש אפריל 2009. תקופה זו כוללת את תקופת אי הכושר המלא ואת תקופת השיקום וההכשרה. מהשכר בצירוף הצמדה וריבית יש להפחית את דמי הפגיעה ששולמו באותה תקופה ואת דמי האבטלה ששולמו לתובע, ולאחר שיעורך סכומי ההפסד והניכוי, נותר במעוגל סכום של 20,000 ₪ לו זכאי התובע (הפסדי השכר בניכוי דמי הפגיעה ודמי האבטלה). ליתרת התקופה עד סוף שנת 2009 יש לפצות את התובע בסכום של 3,000 ₪ בגין ההפרש בין שכרו לבין רמת השתכרותו ערב התאונה.

נראה כי במקרה זה יש להחיל את הכלל לפיו קיימת זהות בין הנכות הרפואית, הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות. על מנת שלא להכביר באסמכתאות די אם אפנה לדיון שנערך בהקשר זה בע"א 4302/08 שלמאייב נ' בדארנה, מיום 25.7.10 בפסקה 8 לפסק הדין, ולשיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לפסוק את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. במקרה דנא די אם אומר כי מדובר בפגיעה בידו הימנית הדומיננטית של אדם שהוא עובד כפיים במהותו. אף שהתובע הצליח בידי עמל להגיע לרמת השתכרות זהה לזו לה זכה ערב התאונה, לא ניתן לתקוע לידינו כי יעלה בידו להתמיד בדרך זו עד לגיל הפרישה לגמלאות. משכך הם פני הדברים הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפצות את התובע בסכום של 88,000 ש"ח בשל גריעה מכושר ההשתכרות, כאשר סכום זה משקף חישוב אקטוארי מלא על פי שכרו הנוכחי, שיעור הנכות ומקדם ההיוון עד לגיל 67 (מקדם 137 במעוגל).

אשר לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני, אני פוסק לתובע סכום של 16,000 ₪. אומנם חישוב על פי החלופה הראשונה שבתקנה 2 לתקנות עשוי להגיע לפיצוי בסכום נמוך יותר, אלא שבמצב דברים מעין זה רשאי בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת המוקנה לו על פי תקנה 2ב לתקנות.

התאונה הייתה תאונת עבודה והתובע זכאי היה לקבל את הוצאותיו מהביטוח הלאומי. בהתחשב בכך, ובהתחשב בטענות גם בנוגע לעזרה לה זכה התובע מרעייתו ומבני משפחתו מעבר לחובתם המוסרית, אני פוסק לתובע בגין כל יתר ראשי הנזק סכום של 2,500 ₪.

מהפיצוי יש לנכות את המענק כשהוא משוערך. סכום המענק נכון להיות עומד על 27,800 ₪ במעוגל.

ליתרה שתיווצר לאחר חישוב הפיצוי בניכוי המענק, יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ ואת הוצאות המשפט. הסכום ישולם עד ליום 14.11.10 שאם לא כן הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.